זעפרן – Saffron
זעפרן ידוע כתבלין כבר מימי קדם. יש שסברו, כי הזעפרן שימש כקטורת בבית המקדש. הזעפרן מופק מהצלקת של פרח הכורכום, והוא שייך למשפחת האירוסיים. מוצאו של צמח הזעפרן מקשמיר, שבצפון הודו ואח"כ הגיע גם לארצות ערב ולאירופה.
תבלין הזעפרן נמכר בצורת אבקה או בצורתו המקורית, שהיא חוטים אדומים בוהקים. בעל יכולת לצבוע תבשילים באדום-כתום בהיר ובעל ארומה מיוחדת.כיום מגדלים זעפרן בצרפת, שוויץ, יוון, ספרד, סרדיניה שבאיטליה, הודו ואזרבייג'אן. איראן נחשבת למובילה בהיקף הגידול. הזעפרן הוא התבלין היקר בעולם, שכן צריך כ-100,000 פרחים, בהם 3 צלקות, כדי ליצור חצי ק"ג תבלין.
הקטיף נעשה ידנית ובשעות מוקדמות מאוד של הבוקר. מייד לאחר הקטיף מעבירים את חוטי הצלקות לתנור מיוחד ומייבשים על פי כללים מדויקים. לאחר הייבוש מקררים בהדרגה.
זעפרן – צמח מאכל
בגלל טעמו החזק, משתמשים במעט מאוד חוטי זעפרן בתבשיל. לפני השימוש, יש להשרות את החוטים במעט מים חמימים לכמה דקות, על מנת לשחרר את כל הניחוחות והטעמים. לאחר מכן משלבים את המים בתבשיל.
נהוג להשתמש בזעפרן בעיקר כתוספת לתבשילים ומרקים איטלקיים. תבלין הזעפרן משמש גם להכנת מאכלים פרסיים כגון "גלידת זעפרן". השימוש בזעפרן נפוץ גם במאכלים הודיים.
זעפרן – צמח מרפא
השימוש בזעפרן ידוע כבר מימי קדם, הן לצורך בישום ותיבול והן למרפא. בימי הביניים התייחסו לזעפרן כאל סם המשרה אהבה, כתרופה למחלת הנפילה ולטיפול בכאבי עיניים.
הזעפרן מכיל אשלגן בתוכו, ובשל כך מייחסים לו תכונות כגון: תיקון תאים פגומים ולהורדת לחץ הדם.